כשהתחלתי את מסעותי בהודו, הפריטים שהבאתי היו חלק בלתי נפרד מהנוף
שחי ונשם אז בכל פינה. לא הצלחתי להבין את הרצון שלהם להחליף את כל האוצרות מהם בנויים בתיהם לפורמייקה ופלסטיק מודרניים. היום, עשרים שנה אחר כך כשתוך כדי שיטות אני מוצא את עצמי באיזה מוזאון מקומי אני מבין שכל הקערות, השקטות, השולחנות והדלתות שעברו דרכי אליכם במשך השנים. כולם פריטים מוזאונים נדירים, מתוך עולם שהולך ונעלם. כל פריט מחזיק בתוכו חתיכת היסטוריה מסתורית. זה מרגש אותי כל פעם מחדש כשאני מוצא דלת מבצר או haveli עתיקה ונותן להם חיים חדשים.את המפתח היפיפה הזה, הנכד של בעל האסם לא הסכים למכור לי, שמחתי לגלות שיש עדיין מי שמודע ומעריך את מורשת אבותיו במקום קסום זה